השבר הגדול של מערכות החינוך בעולם ובישראל 

הציבור מצפה ממערכת החינוך (בתי ספר, אוניברסיטאות) לתת ללומד כלים מתאימים (ידע וכישורים אישיים וחברתיים), כך שלאחר גמר הלימודים הבוגר יוכל לנהל את חייו האישיים (כולל חיי משפחה) בהצלחה, יוכל להשתלב טוב מבחינה חברתית בקהילה שבה הוא חי (מרמת השכונה ועד רמת המדינה) ולהשתלב טוב במעגל הפעילות הכלכלית. ציפיה נגזרת מהציפיות הקודמות היא שפעולת החינוך תתרום בעתיד לחוסן החברתי והכלכלי של הקהילה, משום שניסיון העבר הראה שחינוך אכן תורם לחוסן החברתי והכלכלי של מדינה. על בסיס הציפיה הנגזרת הזאת הממשלות של כל המדינות המפותחות מקציבות מידי שנה כספים רבים למערכות החינוך שלהן.

פעילות מערכת החינוך כוללת שני מרכיבים: תכנים לימודיים ותהליך לימוד. כל מערכת חינוך מסודרת כוללות מבחנים, המודדים את הצלחת תהליך הלמידה (באיזו מידה הלומדים קלטו את תכני הלימוד). לעומת זאת לא נהוג בעולם לבחון בכלל את מידת התאמתם של תכני הלימוד למטרות החינוך כפי שהוצגו בפתיח. מנוסח הציפיות נובע שמבחן כזה, אם הוא רציני, חייב להיעשות אחרי שהבוגר עזב את מערכת החינוך, ועל כן מערכת החינוך אינה מסוגלת בכלל לבצע אותו. כתוצאה מהעדר מבחן כזה מערכות החינוך בכל העולם אינו מודעות בכלל לשבר שבו הן מצויות כיום.

בתחילת המאה ה-21 הופיעו שני אינדיקטורים מתחום הכלכלה המעידים על כשלון יסודי של מערכות החינוך בכל העולם לעמוד בציפיות שהוגדרו לעיל, וישראל אינה יוצאת דופן.

1. בשנת 2010 פרסם הכלכלן הא-ג'ון צ'אנג ספר בשם "23 דברים שלא מספרים לנו על קפיטליזם" (בעברית-בהוצאת כנרת).  בספר זה הוא מספר על תוצאות מחקר שערך על השקעות בחינוך, שמדינות שונות עשו ועל צמיחתן הכלכלית. על פי התוצאות אין שום קורלציה בין כמות ההשקעה הכספית בחינוך לבין צמיחתן הכלכלית של אותן מדינות. עבור מדינות מסוימות  הוא מצא אפילו קורלציה שלילית בין המשתנים האלה. המימצא הזה מערער את הנחת היסוד של כל הממשלות שהקצבת כסף רב מידי שנה לחינוך זאת השקעה נושאת פירות בעתיד, ומשמעותו שהקצאת הכספים הגדולה הזאת היא בגדר הוצאה. מערכות החינוך בעבר הצליחו להניב פירות אבל מערכות החינוך הנוכחיות אינן מצליחות לעשות זאת. ההסבר של צ'אנג למימצאים הוא שתכני הלימוד אינם תואמים את מטרות הלימוד וזה ניסוח שווה ערך לכך החינוך כשל כישלון בסיסי.

2. כבר לקראת סוף המאה העשרים הסתמנו קשיים לבוגרי בתי ספר להתקבל לעבודה. תגובת מערכות החינוך היתה להגביר את החינוך האוניברסיטאי, שבוגריו לא נתקלו בבעיות כאלה במידה דומה, אבל בתחילת המאה ה-21 כבר הסתמנו קשיים דומים גם לבוגרי חינוך אוניברסיטאי. קושי בשילוב בוגרים של מערכת חינוך במעגל העבודה מעיד על כשלון בסיסי של מערכת החינוך לעמוד בציפיה השלישית שהוגדרה לעיל. בסקרים שנעשו להבנת מקור הבעיה אמרו מעסיקים כי הכישורים שהם מחפשים אצל עובדים אינם מצויים אצל האנשים הצעירים (גם בקרב בוגרי חינוך אוניברסיטאי). גם כאן ההסבר לבעיה הוא, שהחינוך אינו נותן ללומדים את הכלים הנדרשים מהם כדי להשתלב במעגל העבודה (=תכני לימוד לא מתאימים).

בספרו "לצאת מהקווים- סודות החשיבה היצירתית" (בעברית בהוצאת כתר) מציין  הפרופ' קן רובינסון, שמה שמאפיין את התקופה הנוכחית הם שינויים רבים ומהירים, וגוזר מכך את המסקנה שהכישור החשוב ביותר לעובדים כיום הוא יצירתיות. על פי גרסתו, שמגובה במחקרים, הרוב המכריע של ילדים בגיל הגן מצויד במידה רבה של יצירתיות, אבל מידת יצירתיותם של הילדים יורדת תוך כדי תהליך החינוך הנוכחי. הוא מסביר זאת בכך שתהליכי הלימוד הקיימים אינם מעודדים את התכונה הזאת ועל כן היא מתנוונת במהלך תהליך הלימוד במערכת החינוך. כמו כן הוא מציין שהפעילות הכלכלית בתקופתנו היא מורכבת מאוד ומאופיינת בין השאר בעבודה של אנשים בצוותים, אבל תהליך החינוך במערכות החינוך מכוון ללימוד של אדם יחיד.

לשיקולים של פרופ' רובינסון צריך להוסיף גם דרישה לכישורים של למידה עצמית של נושא חדש. כל הזמן דברים מסביב מתחדשים ובקצב הולך וגובר, ולכן אנשים צריכים ללמוד נושאים חדשים גם לאחר גמר תהליך החינוך הממוסד. אין כיום בתכניות הלימודים הממוסדות שום התיחסות לצורך זה (בהקשר לכך יש טעם רב ברעיון שהועלה על ידי שר החינוך בישראל להכניס לימוד עצמי של נושא לתכנית הלימודים). למידה עצמית של נושא חדש מחוץ למסגרות החינוך הרשמיות מחייבת התיחסות שונה לתהליך הלמידה ממה שמקובל בתכניות הלימודים הקימות. ראשית הלומד צריך להחליט בעצמו עד איזה עומק ללמוד נושא שאינו מוכר לו, והלמידה נעשית במקביל בחלקה מהיסודות בכיוון היישום ובחלקה מהיישום למטה אל היסודות.

מהבחינה הארגונית בדרך כלל תכניות לימודים בכל מערכת חינוך לא נבנו בצורה נכונה, ולכן אין להתפלא שהן הובילו לכישלון. הטעות העקרונית בבנייתן היא שהן נגזרו מן העבר בהנחה שהעולם ממשיך להיות אותו עולם כמו בעבר, בו בזמן שתפקידן (על פי הציפיות שהוגדרו בתחילה) הוא לענות על צרכים עתידיים ועוד בעולם משתנה. במיגזר העסקי פותחו שיטות עבודה איך להתמודד בהצלחה עם דרישות לצרכים עתידיים, ולכן דרך טובה להתמודד עם האתגר של בנית תכניות לימודים לעתיד היא לאמץ אותן שיטות עבודה הנהוגות במיגזר העסקי. צעד כזה מחייב שינוי בסיסי בצורה שמשרד החינוך נוהג לפעול. במקום ללמד מה שהיה נהוג ללמד בעבר, כיום צוות, המכין תוכנית לימודים צריך לחשוב איך כל מרכיב בתכנית הלימודים תורם למטרות החינוך שהוגדרו. נקווה ששר החינוך יצליח להתגבר על האינרציה של האנשים במשרד החינוך ויצליח להביא אותם לשינוי נהגי עבודה. עד אז הציבור ימשיך לממן מערכת חינוך כושלת.

הדוגמא הבולטת ביותר לתכנית לימודים כושלת היא במקצוע המתמטיקה הבסיסית (מה שקרוי תכנית מתמטיקה שלוש יחידות). בתכנית זאת בוחרים ללמוד אלה שאינם מתעתדים לבחור בעיסוק טכני או מדעי בעתיד והם מהווים את רוב התלמידים בישראל. תוכנית זאת כוללת מיגוון של נושאים שאת רובם המכריע אין כל סיכוי שהבוגר יפגוש במהלך חייו, ולכן הלימוד שלהם לא יוכל להיות לו לעזר בחיים. בחלק קטן מהם (כ-20%) הוא עשוי לפגוש במהלך חייו אבל צורת הלימוד אינה מכוונת ליישום אפשרי של הידע שנלמד, ולכן גם בלימוד שלהם הבוגר אינו רואה תועלת במהלך חייו. התוצאה הסופית היא שלאחר בחינת הבגרות הבוגרים שוכחים את כל מה שנלמד והמאזן הסופי של הלמידה הוא: מאמץ גדול של זמן וכסף שלא מביא לשום דבר מועיל בחיים (חוץ מאשר לאנשים המתפרנסים מהוראת המקצוע הזה). הדרך הנכונה לנקוט בה היא ללמד רק חומר שיש לו רלבנטיות לחיים (כמות חומר קטנה יותר) וללמד אותה בצורה שאנשים יוכלו להשתמש בידע הזה במהלך חייהם. דוגמא לכך היא עריכת חישובים כלכליים כגון השוואת אופציות למשכנתא, השוואת אופציות לחיסכון פנסיוני, קניה בתשלומים באשראי, פתיחת עסק קטן על ידי עצמאי וכו'.